80 מעל 80




סמי מיכאל

סופר ונשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל. מתגורר בחיפה, בן 94

"אני בן 94 היום, גיל מופלג שלא שיערתי שאגיע אליו", מודה הסופר סמי מיכאל, שגר בדירה חיפאית על הר הכרמל עם בת זוגו רחל, שאהבתו אליה תופסת חלק נרחב מהראיון. "כמו ציפור נדירה היא נחתה בקן שלי והיתה לי ידידת נפש בימי השיקוצים והזעם הגזעני שהחל למן פרסום ספרי הראשון", הוא אומר. "פגשתי בחיי נשיאים, מדענים, אנשים שדיברו הלכה ופסקו הלכות ואנשים חדי-תפיסה כתער. לא פעם התגלה פגם שניפץ את האשליות. בעיניה של רחל מצאתי אגמים של חוכמה וחמלה. כל הרומנים שנכתבו למן 'חצוצרה בואדי' ועד 'יהלום מן הישימון' נושאים את הכמיהה העמוקה אל גאוניותה וחיבתה של הציפור שלי. רחל מדבירה את בדידות הגיל המופלג ואפילו את פגעי המגיפה".
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני עובד על רומן חדש שהז'אנר שלו גם חדש – מדע בדיוני. אני נהנה מאוד ממלאכת הכתיבה, הרבה יותר מאשר מפרסום ספריי. אני גם נהנה לא פחות מקריאה. ואני גאה להיות חלק מאחד הארגונים החשובים בישראל – האגודה לזכויות האזרח - ואני עומד לרשותה באהבה בכל עת, בוודאי ובוודאי בתקופה מורכבת זו שבה מנסה השלטון לערער את יסודות הדמוקרטיה".
ואיך השפיעה הקורונה על חייך? "הקורונה צמצמה את חיי החברה שלי, שכן עם השנים יחד עם רחל שמרנו על בית פתוח לחברים. נבנה חוג ידידים רחב שביתי היה מקום המפגש שלו. פתאום אני בן 94, לעזאזל, ובנוסף מוקף בטבעת מפלצתית של מגיפה שכמו הגיחה מימי הביניים. אך הקורונה הוכיחה לי את אשר סברתי תמיד: הכל בן חלוף ויש ליהנות מכל רגע. מדי פעם אני נוסע אל המרחבים הירוקים, שכן בעבודתי כהידרולוג ביליתי ימים על ימים בין מקורות המים הקסומים. שם למדתי פרק בענווה, שנרכש תוך התמודדות עם איתני הטבע – בין אם זו סערת רוח ובין אם זה שטפון גורף".

(צילום: Flash 90)

ימימה יעיש

כוכבת אינסטגרם ("סבתא ימימה"). מתגוררת בגן יבנה, בת 83

"בגלל הקורונה אני לא עושה הרבה. יושבת בבית ומעבירה את הזמן עם בעלי יפת והמטפלת אוסנת. חשוב לי לציין שאוסנת היא החברה הכי טובה שלי והיא יד ימיני בכל דבר ועניין. בגלל השגרה המשעממת, יהל הנכד שלי מגיע אליי ומעסיק אותי. בכל יום הוא מצלם סרטונים וסטוריז, עושה איתי כיף ומעביר את הזמן בחיוך רחב. כל מה שיהל צריך ממני זה את יכולת האלתור שלי" (צילום: שירי עוז)

מחמוד עבאסי

מחזאי, סופר, מתרגם, חוקר השפה הערבית ופעיל חברתי. מתגורר בשפרעם, בן 86

"נולדתי בחיפה וגדלתי במשפחה מרובת ילדים. יש לי תשעה ילדים ו-120 נכדים ונינים. אני חבר פעיל ב'רוטרי ישראל' ופעיל מאוד בחרה הערבית כחבר בוועדה לסולחה. בנוסף, הוצאתי אנציקלופדיה על כל הנביאים ועכשיו משלים את המקטע על מוחמד. אני אוהב לקטוף פרחים, לטפל בגינה ובעצים, ועושה עם אשתי קטיף רימונים וזיתים. אני גם אוהב לקרוא עיתון ולראות סרטים ערביים בשחור לבן" (צילום: wyassin, ויקיפדיה)

רות סירקיס

עיתונאית אוכל, מחברת ספרי בישול ומוציאה לאור. מתגוררת בתל אביב, בת 83

"אני לא אגזים אם אומר שרפי בעלי הוא האיש המשמעותי בחיי. בזכות עבודתו ופעילותו הגענו לכל קצות העולם ונחשפנו לתרבות בכל התחומים וגם בתחום המזון. בכל מקום למדנו דברים חדשים. למשל, הנסיעה שלנו לבוסטון, בהיותנו זוג צעיר, חשפה בפניי את העולם הקולינרי באמצעות ג'וליה צ'יילד. כשחזרנו ארצה התחלתי לעסוק בכתיבה ולאחר כמה שנים הוצאתי את 'מהמטבח באהבה', שנחשב ל'קו פרשת המים' בספרי הבישול בישראל" (צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס")

שולמית מלמד

מייסדת ומנהלת את תחנת הרדיו ואתר "ערוץ 7". מתגוררת בבית אל, בת 81

"אני מנהלת את האתר של ערוץ 7. זה אמנם לא בכל שעה ושעה, ככה שאני יכולה לצאת ולעשות דברים נוספים אבל נמצאת וקיימת וצריך להתחשב במה שאני אומרת. וכשאני שם אני עושה את ההגהה, אני קוראת את כל מה שיש באתר - זה הרבה מאוד עבודה. אני גם צריכה לנהל את הבית, אין מישהו אחר שיעשה את זה. אנשים בטוחים שאני פמיניסטית משום שאני הקמתי את ערוץ 7 ועובדת שנים. אני הרבה מאוד דברים אבל אני לא פמיניסטית" (צילום: אריה מנקוב)

ליאנה רבינוביץ'

אושיית טוויטר. מתגוררת בתל אביב, בת 82

"אני קמה בבוקר, שותה קפה, מתקלחת, מתייפייפת ויורדת לקפה שרגא, יושבת עם חברים ומעבירה צחוקים בבית הקפה. אחד האנשים שבא לקפה בצהריים, שמו אורניקו. הוא קלט אותי, יש לו יכולת לאבחן אנשים. התיידדנו ואז הוא פתח עבורי את הטוויטר. תוך כדי שיחה איתי הוא מעלה לשם את מה שאני אומרת. לדוגמה, אני גרה בקומה השלישית, אז סיפרתי לו על המאהב הסודי שבכל לילה הוא טיפס אליי על המרזב ונכנס לחדר השינה. עד שיום אחד השכנה משכה אותו לדירה שלה ומאז נעלמו עקבותיו" (צילום: אורניקו)

מינה צמח

סטטיסטיקאית, אשת המדגמים של ישראל. מתגוררת בתל אביב, בת 84

"בצבא הייתי במדור הפסיכוטכני, המפקד שלי שם היה פרופ' דניאל כהנמן (חתן פרס נובל). זכיתי. הצבא יצר אצלי את הרצון ללמוד פסיכולוגיה ולחקור תופעות אנושיות. למדתי לתואר ראשון ושני בפסיכולוגיה ובסטטיסטיקה ולאחר מכן טסתי עם בעלי לשעבר לעשות דוקטורט ב'ייל'. כשחזרתי לארץ הציעו לי לנהל את מכון המחקר במודיעין אזרחי, שם פיתחתי את נושא סקרי דעת קהל. משם עברתי למשרד פרסום 'דחף' ולאחר מכן ל'מדגם' והשאר היסטוריה" (צילום: יונתן בלום)

מוחמד עבד אל כרים דראושה

סופר ומשורר. מתגורר בכפר אכסל שבצפון, בן 85

"יש לי 8 ילדים, 26 נכדים ו-26 נינים. חשוב לי לראות את הנכדים לפחות כמה פעמים בשבוע. הבן אדם שהכי מלמד אותי זה הבן שלי פריד. הוא גר קומה מעלי ונותן לי בחיים כל מה שהוא יכול. הוא לא רק הבן שלי, אנחנו גם חברים מאוד טובים. אני עדיין כותב, כותב על הדברים שעוברים עלי, על המשפחה שלי ועל הכפר בו אני חי" (צילום: דורין חאג יחיא מעאמרה)

וולטר בינגהם

עיתונאי. מתגורר בירושלים, בן 94

"אני מנחה תוכנית רדיו שבועית בערוץ 7 וכותב מאמרי דעה וכתבות בג'רוזלם פוסט, בג'רוזלם רפורט ובכלי תקשורת אחרים. אני חיה פוליטית ולפני הקורונה הגעתי לאירועים והסתובבתי ברחבי ישראל כדי לראיין פוליטיקאים, סלבריטאים וחיילים בגבול עזה. חוץ מזה הנחיתי אירועים באנגלית בבית הנשיא. כל הדברים האלה נעצרו. כמו רוב האנשים, נמאס לי מהקורונה ומזה שאומרים לי 'וולטר אל תלך לשם, וולטר תיזהר'. אני מרגיש שאני צעיר מדי בשביל לשבת בכיסא נדנדה מול הטלוויזיה" (צילום: אלבום משפחתי)




לילא ג'רג'ורה

מנכ"לית חברת ג'י.בי טורס. מתגוררת בנצרת, בת 89

"כמנכ"לית של חברה, אני מתחילה את היום שלי במשרד ומטפלת בענייני העסק עד הצהריים. חברת ג'י.בי טורס היא חברה שמפעילה קווי אוטובוסים ציבוריים. חברת הבת ג'.בי שירותי תיירות – שאני גם המנכ"לית שלה – היא חברה שעוסקת בהשכרת אוטובוסים לתיירות פנים ותיירות נכנסת". ג'רג'ורה נולדה בירושלים והיא אמא לארבע בנות, סבתא לתשעה נכדים ושני נינים.
איך נראה היום שלך?
"אחרי השעות במשרד אני חוזרת לעבוד בבית – מבשלת, מנקה. בזמן שנשאר אני סורגת ועושה עבודות יד, וגם קוראת הרבה ספרים". 
איך הגעת לעסוק בתחבורה ציבורית ותיירות?
"התחלתי לעבוד בחברה אחרי שבעלי נפטר. חשוב לי לציין שעד אז לא עבדתי ולא היה לי שום ניסיון בעסקים. אחרי כמה זמן הייתי צריכה להשתתף בכנס עולמי לתחבורה ציבורית בשבדיה וזה היה מאוד מעניין ואתגרי עבורי. פתאום פגשתי הרבה אנשים מכל העולם שעוסקים בתחום. הופתעתי שפנו אליי ורצו לראיין אותי ולא הבנתי את פשר ההתעניינות בי. שאלתי 'למה אני?' ואמרו לי 'את האישה היחידה פה ואת גם ערבייה, ואת מנהלת חברה לתחבורה ציבורית, שזה תחום מאוד גברי'. זה עניין אנשים".  
מה המוטו שלך?
"המשפט שאני משתמשת בו הכי הרבה הוא 'החיים המלאים אבנים – צריך לא למעוד עליהן, אלא לאסוף אותן ולהכין מהן סולם לעלות עליו להצלחה'".

(צילום: לינה ג'רגו'רה קופטי)

מוניר אלויה

בעל חנות "רדיו קסטל" בתל אביב. מתגורר ברמת גן, בן 88

"יש לי חנות למוצרי חשמל ואלקטרוניקה בתל אביב, "רדיו קסטל". אני עצמאי. אבל אם לומר את האמת, אם הייתי יכול לבחור מה לעשות, לא בטוח שהייתי בוחר לפתוח חנות. עצמאי חושב כל היום על העבודה, מבוקר עד ערב. אם הוא נזכר שהוא שכח לעשות משהו – הוא חייב לחזור ולעשות את זה. אין אף אחד אחר. גם בתקופה האחרונה אני יוצא בבוקר, הולך לחנות באבן גבירול 179 וחוזר הביתה. כך אני אמשיך כל עוד אני חי כי אני אדם שרגיל ללכת לעבודה במשך הרבה שנים ואני בעצם לא יכול להפסיק". (צילום: פרטי)

משה ספיר

סקיפר, מתגורר בחיפה. בן 81

"הייתי מנהל תשתיות של בזק בצפון ופרשתי מוקדם בגיל 54. החלטתי שאני עושה משהו בשביל הנפש. למדתי תיירות וכשסיימתי עבדתי על אוניות של כספי עשר שנים בתור קצין צוות. בין לבין גם עברתי קורס סקיפרים ויש לי יאכטה שעוגנת בחיפה. בכל שישי אנחנו עושים עליה קבלת שבת לחבר'ה – כולם סקיפרים. זה מה שמחזיק אותי. עכשיו אנחנו לא יכולים לעזוב את הארץ, אז אנחנו מפליגים לאורך החוף, אבל בדרך כלל אנחנו יוצאים כמה פעמים בשנה לחו''ל: קפריסין, רודוס ולכל איי יוון". (צילום: פרטי)

ג'מילה חיר

בעלת מותג הקוסמטיקה הטבעית "סבתא ג'מילה". מתגוררת בפקיעין, בת 80

"ההצלחה שלי הגיעה מעבודה קשה ואין סוף ניסיונות וכישלונות. כל דבר שעשיתי היה בעל משמעות ולכן אני לא מתחרטת על כלום. אני מאמינה שאנשים בגילי צריכים תמיד להעסיק את עצמם בדברים שיעשו להם טוב מבחינה פיזית ומנטלית, ולכן אני תמיד מנסה לעשות מה שאני אוהבת, במיוחד בתקופה הזו. אני קמה מוקדם ומעבירה לא מעט זמן בטיפול בצמחים ובפירות במרפסת ומסביב לבית. בתקופת הקורונה יצאתי יותר לטבע ללקט צמחים וגם חזרתי להעסיק את עצמי בסריגה ורקמה" (צילום: אמירה חיר)

דוד שריקי

מקים ומנהל "קוסקוס מזון", מתגורר בתל אביב. בן 93

"ב-1949 עליתי לקיבוץ מצובה שבגליל העליון. סללנו כבישים והכשרנו שדות לעיבוד חקלאי, ואחרי שנתיים חזרתי למרוקו כדי לסייע בהעלאת יהודים. ב-1956 חזרתי לשנה והשתתפתי במלחמת סיני, וב-1968 החלטתי להתיישב קבע בישראל. רציתי לעשות משהו חדש, אז הקמתי מפעל לייצור קוסקוס שהתחיל במקום קטן ביפו עם נשים ערביות שגלגלו את הקוסקוס. בהמשך גדלנו ועברנו לרעננה ותכננתי את המכונות הראשונות לייצור חצי אוטומטי של קוסקוס מוכן". (צילום: חברת luz)

יעקב קלדרון

בעל בית מלאכה לחריטה. מתגורר בתל אביב. בן 86

"בבית המלאכה הקודם שעבדתי בו היה חרט, דוד בלומנטל, שהאיר לי את היכולות שלי. הייתי כמו שוליה אצלו והוא ראה שיש לי אפשרות להתקדם בחיים, כלומר הבין שאני לא סתם אהבל ולכן הוא אדם משמעותי בחיי. התחלתי עם החריטה בגיל 14 ואני עובד בפלורנטין בבית המלאכה י.קלדרון שהיה גם בית ילדותי. אני בעיקר מייצר את מה שדורשים ממני הלקוחות שלי ואני נהנה מזה, אם אני מייצר משהו אז זה כבר מפעיל את המוח. הבת שלי נועה מייצרת תכשיטים איתי בבית המלאכה" (צילום: חן אפשטיין)

מרילה יוסיפוביץ'

קוסמטיקאית, מתגוררת בתל אביב. בת 96

"עליתי לארץ בגיל 16, לא ידעתי את האותיות בעברית אז הלכתי ללמוד מקצוע. למדתי קוסמטיקה ועבדתי במשך 12 שנה עד שנולד לי ילד. ובהמשך התחלתי לעבוד מהבית. עד לא מזמן עבדתי משעה 8:30 עד 19:00 ואם מישהי ביקשה שעות נוספות - אפשר. יש לי שתי עובדות, אותן בחורות 30 שנה והן כמו הבנות שלי. היום אני יושבת (בחדר) רואה טלוויזיה, קוראת ספרים, והן עובדות כל אחת חצי יום. הקליינטיות עדיין נכנסות אלי וניגשות, לא מתקרבות בגלל הקורונה, אני זוכרת את כולן" (צילום: דניאל הרשקוביץ)

אריה זלינגר

חקלאי, מתגורר בחניאל. בן 82

"ב-1965 היה מיתון ופיטרו אותי, אז קרוב משפחה מהכפר הציע לפתח את שטח האדמה בכסף של הפיצויים. בהתחלה גידלנו עגבניות ופלפלים. בהמשך גם היתה לי רפת גדולה, היום זו לא החקלאות שהיתה פעם. יש לנו דונם של קלמנטינות ודונם וחצי של רוסקוס. אנחנו מטפלים בהם לבד ומשקים וקוטפים לבד. סידרתי לעצמי שבגיל הזה אני לא אצטרך לעבוד קשה ואנחנו מטפלים בשדה הצנוע שלנו. אני קם בבוקר, יוצא למרפסת, מסתכל על העוברים ושבים, חברים שגדלנו יחד באים ומבקרים" (צילום משפחתי)

עמירם בן צבי

מדריך ומייעץ במפעל ופעיל ברשתות החברתיות, מתגורר בחוגלה. בן 82

"לפני שש שנים אשתי נפטרה אחרי 50 שנות נישואים. אמרתי לעצמי שאם אשאר לבד אני לא נשאר בחיים ושאחרי שנה אני מחפש לי אישה, וכך עשיתי. יש לי היום בת זוג נהדרת. עבדתי במפעל העוגנפלסט 52 שנה. כבר שלוש פעמים עשו לי מסיבת סיום, חשבו שאני יוצא. אבל לפני שבוע סיימתי רשמית ועכשיו אני פנוי לגינה הנהדרת שלי. אנחנו משתדלים למלא את השטח כמה שאפשר בדברים יפים. אני וזוגתי אוהבים מאוד את הנוי ככה שיש לנו נושא משותף, בין היתר" (צילום משפחתי)

יצחק קלזון

פרופסור לפיזיקה וסטרטאפיסט, מתגורר בתל אביב. בן 81

"הייתי במשך שנים רבות פיזיקאי עיוני ועברתי להיות פיזיקאי ניסויי. אני יועץ לסטארט אפ בשם אלפא טאו מדיקל שמפתח טיפולים לסרטן. החברה נמצאת בשלבים מתקדמים של ניסויים בבני אדם וגייסה ב-2018 29 מיליון דולר. אימי נפטרה מסרטן כשהיתה בת 42 ולכן זו סגירת מעגל עבורי. גם בתקופה זו אני קם מוקדם ונוסע לעבודה באוניברסיטת תל אביב. לפני הקורונה שחיתי ארבע פעמים בשבוע ובזמן הסגר הקודם, כדי לעשות ספורט, הייתי עולה במדרגות. עליתי במצטבר 1,500 קומות – חצי אוורסט!". (צילום: באדיבות המצולם)

יוסף וולף

אופטומטריסט ובעל רשת "עינית מכון למשקפיים". מתגורר בירושלים, בן 80

"חליתי בקורונה בפסח והייתי מאושפז 10 ימים. למרות הכל, ברגע שהחלמתי חזרתי לעבוד ואני גם לא מוותר על הליכה של 40 דקות ביום. כשהייתי צעיר לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד ובלית ברירה הלכתי ללמוד מנהל עסקים, מה שמהר מאוד התברר כטעות. אז פרשתי וחזרתי לדרום אפריקה לחווה של אבא שלי. שש שנים לאחר מכן הרגשתי שאני צריך לעלות לארץ. פה למדתי להית אופטומטריסט והתחלתי את חיי" (צילום משפחתי)

גדעון מידן

מנהל פרויקטי בנייה, מתגורר בחיפה. בן 84

"אני קם בשש ורבע, יוצא לגינה להאכיל את הארנבות, קוטף מנגואים ופירות בשלים בהתאם לעונה. אחר כך אני נוסע לפרדס חנה לעבודה. יש לי כרגע שלושה גני ילדים בשלבי גמר ויש פרויקט משרדים ופרויקטים של עמדות לאיסוף גזם, מועדון נוער ושיפוץ של אולם ספורט. את רוב היום אני מבלה בשטח ואני חוזר הביתה בסביבות חמש. כשעזבתי את קיבוץ מעלה החמישה בגיל 67 החלטתי שבכל זמן שאני בריא - אני אפרנס את עצמי" (צילום: אוריה מידן)




טדי קפלן

אלוף העולם בהרמת משקולות בקבוצת הגיל שלו. בן 85, מתגורר ברמת גן

בשיחה עם טדי קפלן, נושא הקורונה עולה מיד. לא בגלל החשש הבריאותי, אלא בגלל שהמגיפה מחבלת בתוכניות העמוסות שלו להתחרות בשנה הקרובה. "התחרות הבאה אמורה להיות בהולנד בסוף נובמבר עד תחילת דצמבר ואני לא יודע אם היא תקרה", הוא אומר. "ביולי הייתה תחרות עולמית בטורונטו, עשרה ימים קודם לכן הייתה תחרות אמריקאית. הייתי צריך ללכת לתחרות האמריקאית באתלטיקה ומשם לטורונטו לריצה וזריקת דיסקוס ולא יכולתי ללכת. התחרויות בקבוצות גיל בטווח של חמש שנים, השנה אני בשנה הראשונה של קבוצת הגיל 85-89, וזה הורס אותי כי בשנה הראשונה של קבוצת הגיל אני בדרך כלל שובר שיא עולם. זה דפק אותי כי התאמנתי כל כך קשה לקראת התחרויות". איך נראית שגרת האימונים שלך?
"כיום אני עושה בין 8-10 אימונים בשבוע, משלב בין אתלטיקה לבין משקולות. אני מבלה פעם או פעמיים ביום במתחם הספורט בהדר יוסף. מתוך תרגילי האתלטיקה שאני עושה אני הכי נהנה מזריקת דיסקוס כי יש שם הרבה טכניקה, זה מאתגר, אני אוהב אתגרים". 
מה הטיפ שלך לספורטאים מתחילים?
"תתאמנו! תבואו למכון, תלכו לשדה, תרוצו, תקפצו, תשחו, תתאגרפו. כשאני הייתי צעיר לא היתה טלוויזיה, אנחנו התעסקנו בספורט, היום יש טלוויזיה ונייד ואני רואה ילדים בני 7-10 כל היום מול המסך. הורים צריכים לקחת את הטלפון ולהגיד להם שאם הם רוצים לשחק בטלפון שעתיים, שיעשו ספורט שעה".
על מה אתה מתחרט?
"הייתי צריך לעשות יותר. אני אלוף העולם בהרמת משקולות, הייתי צריך להיות אלוף העולם באתלטיקה קלה. אני מרגיש שהייתי צריך להיות גם שחקו טניס מוערך. בבקשה אלוהים, יש שנה הבאה תחרות עולמית ביפן - ואני רוצה להיכנס לתחרות באתלטיקה ובטניס. הייתי רוצה להיות ספורטאי ברמה גבוהה יותר".

(צילום: דניאל הרשקוביץ)

נטע סימקין פירסטנברג

שחקנית כדורסל ומתנדבת. מתגוררת בפתח תקווה, בת 82

"בגיל ארבע זרקו אותי לבריכה ומאז אני עוסקת בספורט, כולל ארבעה הריונות - שיחקתי כדורסל בליגה עד חודש שישי. עד גיל 12 הייתי שחיינית, מגיל 15 ועד היום אני משחקת כדורסל. בגלל הקורונה נאלצתי להפסיק, אבל לא ויתרתי על ספורט. בשלב הראשון רצתי ועכשיו התחלתי לרכב על אופניים. אני יושבת ראש יע"ל (יד עזר לחולה) ומנהלת מערך של 160 מתנדבים בבית חולים השרון, ואני מעודדת את המתנדבים לעשות ספורט. חשוב להרגיש שהגוף עובד ופועל, לא להיכנע לגיל" (צילום משפחתי)

רנה שיינפלד

כוריאוגרפית, רקדנית ומנהלת תיאטרון. מתגוררת בתל אביב, בת 81

"כל החיים הם רגע משמעותי. כל יום הוא משמעותי. הקמת להקת בת שבע עם הברונית בת שבע דה רוטשילד ומרתה גרהם וגדולי הכוריאוגרפים הייתה אירוע היסטורי, וגם כשהקמתי את התיאטרון שלי זה היה מאוד משמעותי. עשיתי 90 יצירות וכל יצירה היא משמעותית בעיניי. גם ההריונות והלידות שלי. יש כל כך הרבה דברים משמעותיים בחיים, והאמנות לא נפרדת מהם. אחד מזין את השני. השאלה היא אם את חיה בשביל לרקוד או רוקדת בשביל לחיות, ואני מאמינה שגם וגם" (צילום: שי פרג)

ג'וליאן שגרן

קומיקאי ופנטומימאי. מתגורר בעין הוד, בן 80

"כולם חושבים על הדימוי של הליצן העצוב, אבל למעשה הוא כועס, מרגיש שהוא צופה בחיים מבחוץ כמבקר. להיות עצוב זה יותר פופולרי, אנשים לא רוצים להתמודד עם ליצן כועס. אני נולדתי בלונדון ובגיל ארבע נשלחתי על ידי ההורים שלי לאירלנד, בגלל מלחמת העולם. בגיל שש חייתי בפנימייה, וכבר אז ידעתי שאהיה קומיקאי. להצחיק אנשים הפך לאינסטינקט. מבחינתי, אם הצלחתי להצחיק את אמא שלי, זו ששלחה אותי הרחק ממנה, אז המשמעות היא שהצלחתי להיות נאהב על ידה"

ישראל גוריון

שחקן וזמר. מתגורר בתל אביב, בן 85

"רגע משמעותי בחיי היה הפגישה עם בני אמדורסקי. זה היה הפתיח להמון אמנות שיצרתי, הכרנו במסיבה בירושלים ושרנו ביחד במשך 36 שנה. הפכנו ממש לצמד מוזיקלי - הדודאים, שלישיית גשר הירקון, הטוב הרע והנערה. בהמשך פגשתי ויצרתי גם עם בנו, אסף אמדורסקי. עוד רגע משמעותי היה כשפגשתי בצרפת את מרסל מרסו, פנטומימאי אגדי שאני מאוד מעריך את עבודתו ושואב ממנה השראה. אבל הרגע הכי משמעותי בחיי היה כשהכרתי את אשתי, מיקי. היא מלווה אותי כבר 50 שנה" (צילום: אמיר גלעד, ויקיפדיה)

יעקב גוטרמן

מאייר וחבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען השלום. מתגורר בקיבוץ העוגן, בן 85

"יש לי חמישה נכדים ושלושה ילדים. הם היו ארבעה, אבל בני הבכור רז, לוחם בסיירת גולני, נהרג בכיבוש הבופור. אני לא מסתכל אחורה בזעם, אלא מסתכל בזעם על המציאות הישראלית. שנה אחרי שנה הארץ מתמלאת בלאומנות, בשנאת זרים, עוקפת את דרך המלך לפיוס עם הפלסטינים. אנחנו צריכים להתפייס עם השכנים שלנו, להכפיל מאמצים כדי שהארץ תהיה יותר צודקת, חכמה ואוהבת אזרחיה. אני כל כך מאמין שזה יקרה פעם" (צילום: אנני גוטרמן)

לסלו רוט

מנצח תזמורות ומקהלות, מוזיקאי, פסנתרן ומלחין. מתגורר בבת ים, בן 100

"מאז הקורונה אי אפשר לעשות הרבה דברים. קודם עוד נסעתי לחו"ל, קצת ניצוח פה ושם, היום זה לא קורה. אבל אני מבסוט, לא משעמם לי, וכשאני מסתכל על הכל רטרוספקטיבית אני מרוצה ממה שעשיתי. מבחינה מקצועית היו עליות ומורדות, אבל חוויתי דברים. ראיתי את הצבא האמריקאי נכנס למחנה ריכוז גרמני ב-8 במאי 1945. רגע אחר שאני לא שוכח, כמו כל אדם, הוא לידת בני. היום כבר יש לי גם נכד ושני נינים" (צילום: פול רוט)

רינה טוויל

מורה ליוגה. מתגוררת בתל אביב, בת 93

"עדיין יש לי תלמידים, הם באים לסטודיו בביתי, כנראה שאוהבים אותי. עם הקורונה הייתה הפסקה, נזהרו עליי, אבל עכשיו חזרו. אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שמישהי סיפרה לי על הדבר הזה, יוגה. אמרה לי, בואי פעם לשיעור. זה נשמע לי אזוטרי, אבל יום אחד הלכתי ומצא חן בעיניי ככה בהדרגה לפתוח את הגוף. אז התחלתי, ואז באו כמה חברות וזה התפתח, באה אחת ועוד אחת ופתאום נהייתה קבוצה. ככה התפתחנו" (צילום: מני שטרית)

סנדו מנדראה

צלם. מתגורר בירושלים, בן 90

"אני יליד רומניה. יום אחד נסעתי עם אשתי לדנמרק כדי לצלם את אחד מספרי הצילום שלי, ופגשנו שם זוג מקומי מקסים שעזר לנו. כשהם הגיעו לרומניה, העזנו לארח אותם בביתנו וכמעט נעצרתי על אירוח גורמים מהמערב בלי לדווח למשטרה. זה היה הקש ששבר את גבי בכל הנוגע לרומניה הקומוניסטית, עידן צ'אושסקו. באותו הרגע החלטנו לעלות ארצה. אני עוד זוכר יום שהתחיל סגרירי, נובמבר אפור וקפוא בבוקרשט, והסתיים בתל אביב החמימה ומלאת התאורה. תחילת חיינו החדשים" (צילום: מריאנו מנדראה)

אלברט פיאמנטה

מוזיקאי, מדור המייסדים של סצנת הג'אז בישראל. מתגורר בתל אביב, בן 82

"אני מתאמן ומנגן כאילו אני בן 17. כדי לא לשגע את השכנים אני יוצא הרבה לפארק, לוקח כל פעם כלי נשיפה אחר, מוצא פינה רחוקה ומנגן. אצלי הנגינה היא דרך חיים. אני קם ומתאמן, ישן עם תרגילים בראש. זה קצת אובססיבי, אבל בשבילי זה טוב. אני מרגיש בר מזל גם בזכות אשתי, שסובלת אותי כבר יותר מ-50 שנה, ואצל מוזיקאים זה דבר די נדיר. אני מודה לעצמי ולאלוהים שעברתי את הדרך שלי וממשיך בה" (צילום: שלי הורקין)

שרה פרי

שחקנית בקבוצת התיאטרון "שמוניסטים" ופעילה ב"יד ושם". מתגוררת בגבעתיים, בת 81

"איבדתי את כל המשפחה בשואה. אבא שלי מת מטיפוס ואמא שלי נשארה איתי במיידנק, אבל הפרידו בנינו. הייתי בת ארבע, אותי השאירו ואותה לקחו לאושוויץ. אחרי השחרור, בבית יתומים בפולין, הכרתי ילדה בשם פלה. היינו צמודות אחת לשנייה, יד ביד. לפני שנה קיבלתי טלפון מירושלים, אישה מגנזך השואה אומרת לי, 'אני רוצה לבשר לך שמצאנו את פלה. היא בת 84, כל השנים חיה בארצות הברית, אבל הגיעה ארצה'. עשו לנו מפגש, שתי הילדות מבית היתומים" (צילום: תבור נקש)

שייקה לוי

קומיקאי, שחקן וזמר, חבר שלישיית "הגשש החיוור". מתגורר בתל אביב, בן 80

"כל החיים זה מזל. הייתי קיבוצניק, התקבלתי ללהקה צבאית, הייתי בקאמרי, אחר כך הקמנו את 'התרנגולים' ולבסוף את הגשש. עברתי מגשר לגשר ולא נפלתי למים בשום מקום, כאילו יד מכוונת לא נתנה לי לזוז אלא לאן שצריך. היום אומרים לי שאני לא נראה בגיל שלי, אז אני עונה שאני דוגל במה שהרופאים אומרים: לאכול בריא, לעשות ספורט ולראות חברים. רק מה, גיליתי שספורט זה לא בריא ואוכל בריא זה לא טעים. ככה שנשארתי רק עם חברים" (צילום: Flash 90)

ליא קניג

שחקנית תיאטרון הבימה. מתגוררת בגבעתיים, בת 90

"קראו עכשיו לרחוב בגבעתיים על שמי. הודיעו לי מזמן, אבל בגלל הקורונה זה כל פעם נדחה. עכשיו החליטו לעשות את זה, כמובן לא בנוכחות הרבה אנשים, ומאוד התרגשתי כי זה דבר מאוד מכובד וגדול. בעבר קיבלתי את פרס ישראל ופרסים אחרים, וזה חלק מהסיבה לכך שאני לא מתחרטת על דברים שעשיתי: אני לא יכולה לבגוד בהצלחה שהייתה לי. לא יכולה להתלונן, להפך, אני מודה לאלוהים שככה זה יצא. ורק שיחזור כבר התיאטרון" (צילום: ישראל פלונסקר)

בתיה צרפתי

רקדנית, שחקנית ואמנית. מתגוררת בירושלים, בת 86

"אבי התגייס לצבא הבריטי על מנת שיוכל לפרנס אותנו, ולא שמענו ממנו שלוש שנים. חשבנו שלא נראה אותו יותר והיה קשה לגדול בלי אבא. יום אחד ישבתי אצל השכנה וראיתי שמתקרב אליי גבר במדים. הייתי בטוחה שזה בעלה, עד שפתאום הבנתי שזה אבא שלי. הסתכלתי עליו יותר מעשר דקות ולא הצלחתי לדבר. גם הוא לא. מקצה החצר רצתי אליו, חיבקתי אותו והרגשתי שיש לי משפחה. רק לחשוב על הרגע הזה עדיין מעביר לי צמרמורת בגוף" (צילום: איתמר צרפתי)

עדי עציון זק

שחקנית ויוצרת. מתגוררת בתל אביב, בת 84

"האירוע המכונן של חיי היה כנראה ההחלטה להפוך מזמרת לשחקנית. מילדות הייתי אחת הזמרות החשובות במקהלה, למדתי זמרה ופיתוח קול קרוב לעשור, הופעתי באופרה, השתתפתי בקונצרטים. אבל היה רגע שאמרתי 'אני אהיה גם שחקנית', בלי לדעת שאצליח בזה. אני שחקנית בתיאטרון גשר כבר 22 שנה, כבר 15 שנה אני עושה הצגות יחיד שמכונות מונודרמות, ועד היום אין אצלי דבר כזה משחק ללא מוזיקה. זה חלק בלתי נפרד מהיצירות שלי" (צילום: יונתן זק)




פרופסור אליס שלוי

אשת חינוך, מחלוצות הפמיניזם בישראל ופרופסור לספרות אנגלית. בת 93, מתגוררת בירושלים

"אני מרגישה שתרמתי לחברה, שעשיתי משהו בארץ בתור ציונית מגיל צעיר מאוד", אומרת פרופ' אליס שלוי, זוכת פרס ישראל, פמיניסטית דתייה ואישה שאי אפשר לערער על תרומתה לחברה הישראלית – שהיום מודאגת מאוד מהכיוון שאליו הולכת המדינה. "צר לי לראות את המצב בארץ היום. מאוד כואב לי מה שקורה. לא חשבתי שאני אראה מדינה כל כך קפיטליסטית, ממשלה שכל כך לא אכפת לה מהאזרחים. כואב לי. הרבה דברים היום כואבים לי". 
איך נראה יום ממוצע שלך? 
"בעקבות הקורונה השינוי העיקרי בחיים שלי זה ההגבלות. הייתי רגילה לצאת לקונצרטים, למוזיאון, לתיאטרון. גדלתי בבית שהיה בו מלא תרבות וכבר מגיל צעיר הלכתי לתיאטרון ולאופרה. מאז ועד היום המשכתי. אבל מחודש מרץ כל זה נמנע ממני. לכן אני מברכת על האפשרות לראות אופרה גם באינטרנט וגם בטלוויזיה. עם זאת, אני נמצאת הרבה מאוד בבית, קוראת וכותבת. פעם בשבוע מארחת חברה אחת או שתיים. אני גרה עם אחת מבנותיי והמשפחה שלה. במהלך הקורונה כולנו היינו בבית. לא הייתי באף רגע לבד. כל השימוש בזום לא לרוחי. אני מעדיפה לפגוש אנשים פנים אל פנים. או לכתוב להם".
מה מעסיק אותך לאחרונה?
"אני משתדלת לכתוב כמה שיותר. הוצאתי לאור את הזיכרונות שלי באנגלית ומאז אני ממשיכה לכתוב אבל דברים קצרים ובינתיים לא לפרסום. פרסמתי כמה דברים במקומון, זה היה יותר בשביל עצמי ובשביל החברות והמשפחה שלי. אני קוראת המון למרות שהעיניים כבר לא כל כך בסדר. במישור האישי והפרטי טוב לי. אבל במישור הציבורי רע לי וכואב לי ואני כועסת. חבל רק שאני לא יכולה לצאת להפגין. אבל אני מודה לכוחות העל על כך שזכיתי לחיים טובים. אני יכולה להגיד שהיו לי חיים טובים ונישואים נהדרים עם בן זוג נפלא שחסר לי מאוד".

(צילום: Debbie Cooper)

זיר לוז

מדריך פרויקטים בפיזיקה לתלמידים ומורה לשעבר. מתגורר בעין חרוד, בן 92

"כשהייתי ילד, יום אחד הגיע לעין חרוד פרופ' הלוי פרנקל, מאבות תורת הקבוצות במתמטיקה. ההרצאה היתה בחדר האוכל ובסוף הוא שאל למי יש שאלות. היו לי הרבה שאלות ובעקבות זה הוא שלח לי את כל הספרים שלו. הייתי מורה עד גיל 75 וביקשתי להמשיך ללמד בהתנדבות ובהמשך הדרכתי פרויקטים בפיזיקה לתלמידים מעבר לחמש יחידות. כשאני נכנס לכיתה אני אומר להם 'דחילק אל תתנו לי את השמות שלכם, כי בסוף השיעור אני לא אזכור אף אחד מהם'" (צילום: שיר לוז)

ישראל אומן

פרופסור למתמטיקה, זוכה פרס נובל לכלכלה. מתגורר בירושלים, בן 90

"במלחמת ששת הימים, כשהיו חדירות מחבלים לירושלים, היה רגע שאמרתי לעצמי 'קח את עצמך את אשתך ושלושת הילדים ועוף מכאן, אל תעשה את השגיאה של יהודי אירופה'. אבל אז אמרתי לעצמי שאני נשאר, וזהו. זו היתה החלטה מודעת. ביום הרביעי של המלחמה הלכתי לטייל, הרמתי את העיניים, הסתכלתי על חומת העיר העתיקה, ראיתי את הפינה הדרום מערבית של הכותל ועליה דגל ישראל, וזה היה הרגע הגדול בחיים שלי!" (צילום: Lu Ostrinski)

דליה דורנר

נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון לשעבר. מתגוררת בירושלים, בת 86

"מאז פרישתי מבית המשפט, ישבתי בוועדות סיוע לניצולי השואה ולחינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לא מזמן ישבתי בוועדה שבחנה את מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים. בנוסף, אני נשיאת מועצת העיתונות. למרבה הצער, בראש השנה הקודם האיש שלי הלך לעולמו, כשהוא מחזיק את היד של אחד הבנים שלו. ובאה הקורונה. זה לא פשוט, אבל אני בסדר. אני עסוקה, קוראת, כותבת, והבנים מבקרים. אמרתי להם שהם קצת מגזימים בביקורים שלהם, מאז שהיו בני שלושה חודשים לא ראיתי אותם כל כך הרבה" (צילום: Levy Dudu ויקיפדיה)

לאה הרטום

חוקרת היסטוריה משפחתית וסופרת. מתגוררת בירושלים, בת 100

"מגיל קטן חלמתי ללמוד מתמטיקה, אבל אמא שלי אמרה שכדאי לי ללמוד להיות מורה כי זה מקצוע יותר בטוח. בהמשך למדתי באוניברסיטה אבל ההורים שלי ביקשו ממני לעזור להם בחנות ולכן נאלצתי לפרוש. אחר כך הכרתי את בעלי והפכתי להיות עקרת בית. יש לי חמישה ילדים, 18 נכדים ו-65 נינים. כשבעלי נפטר הבנתי שאני צריכה להתחיל להשקיע בעצמי והתחלתי לכתוב את הספרים שלי. כתבתי ספר על המשפחה של בעלי ועוד אחד על המשפחה של אבא שלי. הבא יהיה ספר על המשפחה של אמא שלי" (צילום: משפחתי)

איילה גליקסברג

דוקטור לפילוסופיה ופעילה בתחום מעמד האישה בחברה החרדית. מתגוררת בגבעתיים, בת 84

"שלושה דברים מנווטים אותי: אהבת האדם, אהבת הדת היהודית ויראת אלוקים. מאחר שגדלתי בתל אביב, משפט שהלך אצלנו חזק הוא 'ואהבת לרעך גם אם הוא לא כמוך'. אני מראשונות הנשים הדתיות שעסקו בתחום מעמד האישה. ייסדתי את מועצת הנשים העירונית של גבעתיים, הייתי יועצת בכירה לרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה ואחראית למיזמים במגוון אוכלוסיות. בשנים האחרונות אני מתמקדת בחיבור בין מועמדות לגיור לבין משפחות תומכות לקראת גיורן הרשמי" (צילום משפחתי)

מונירה אבו חמיד

גננת ומקימת גן ילדים. חברה בארגון נשות עכו לקידום נשים ערביות. מתגוררת בעכו, בת 82

"אחרי המלחמה של 48' חזרנו לישראל ולא היה לנו בית. לא אהבתי את המצב פה, כעסתי על המדינה. אבא שלי עשה לי שיחה ואמר: 'אנחנו לא נגד היהודים, אנחנו רק נגד הכיבוש, אנחנו צריכים להחזיר את הבית שהיה לנו'. עד היום אני מאמינה בזה. בגיל 12 התחלתי להתנדב בגן ילדים ועד השנים האחרונות הייתי חלק מהגן. בשנות ה-90 הפכתי לחברת הארגון למען נשות עכו. אני תומכת בנשים, ביציאה שלהן לעבודה וללימודים. אני מרגישה שאני עושה דבר פשוט שכל אחד יכול לעשות" (צילום משפחתי)

אהרון ברק

פרופסור למשפטים ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה, נשיא בית המשפט העליון לשעבר. מתגורר בתל אביב, בן 84

"האירוע המכונן שלי הוא שנשארתי בחיים. מתוך אלפי ילדים שהיינו בגטו קובנה נשארו בחיים אולי 200 ואני אחד מהם - שם מתחילה ההיסטוריה שלי. אני כל החיים אומר 'העיקר הבריאות'. תמיד צחקו עליי, אבל עכשיו רואים שאני צודק. כיום, מה שעוזר להעביר את הזקנה בצורה מתקבלת על הדעת הוא הזוגיות עם אשתי. אנחנו נשואים מאז 1957 והפרש הגילים בינינו הוא חודש. הזוגיות מוסיפה חיוניות ויכולת להתגבר על הקשיים, וגם יש לנו ארבעה ילדים שכולם סביבנו וכולם דואגים לנו" (צילום: The judiciary wikimedia)

שלמה גזית

פובליציסט, ראש אמ"ן לשעבר והנשיא השלישי של אוניברסיטת בן גוריון. מתגורר בכפר סבא, בן 93

"הייתי אלוף בצה"ל, כיהנתי כנשיא אוניברסיטה וכמנכ"ל הסוכנות. עד אוגוסט עוד הייתי יו"ר העמותה לפרס ספרות צבאית על שם האלוף יצחק שדה. אני כותב טור שבועי ביקורתי שאני מפרסם מדי שבוע בפייסבוק והוא מופץ ל-70 אלף קוראים, שנועד להעלות לדיון שאלות שקשורות למדינה. מאחר שעברתי כמו שאומרים הרבה שבטים, והחלפתי המון מקומות בחיים, היו לי הרבה הזדמנויות ליפול, אך בגדול איני מצטער על שום דבר שעשיתי בחיי" (צילום: יואב גזית)




אסתי ארוצ'ס

פיזיותרפיסטית, מתנדבת בעמותת "נאמן". בת 84, מתגוררת בחיפה

אסתי ארוצ'ס ניהלה את מחלקת הפיזיותרפיה בבית החולים רמב"ם במשך 32 שנה. כשסיימה את לימודי הפיזיותרפיה, היו רק 36 פיזיותרפיסטים מוסמכים בישראל. "כשהתחלתי את המחלקה, היו בה רק שלושה אנשים. כשעזבתי היו 23", היא מספרת. "איך שיצאתי לפנסיה חיפשתי לעשות משהו בהתנדבות והוצע לי להתנדב בעמותה שנקראת 'נאמן' – נפגעי אירוע מוחי נפגשים. אז אני מתנדבת שם יום בשבוע. מאז הקורונה אנחנו עדיין נפגשים פעם בשבוע, אבל בזום. אני עושה להם פיזיותרפיה דרך הזום ויכולה לתקן אם הם עושים משהו לא בסדר. פעם בחודש אנחנו עושים מפגש על שפת הים, באיזשהו בית קפה באוויר הפתוח. אנחנו כמו משפחה". 
איך נראה יום ממוצע שלך? 
"אני עסוקה בכל יום מ-8:00 בבוקר ועד 23:00 בלילה. הזמן רץ. חוץ מהעמותה אני פעילה בוועד גמלאי רמב"ם וגם שוחה בבריכה של הדיור המוגן, עושה התעמלות במים, עושה התעמלות בקבוצות. אני גם לומדת ברידג'. יש לנו גם מפגשים חברתיים פה. במקור בעלי רצה לעבור הנה ואני לא. אבל עכשיו אני כבר מרוצה. פעם בשבועיים נפגשים כל המשפחה". 
מה מצחיק אותך?
"אני יכולה לשמוע בדיחה אחת עשר פעמים, כי אני שוכחת אותה. אחר כך אני יכולה להיזכר".

(צילום: עמית לוי)

זהבה גלאל

אחות וחלק מצוות מחקר שמחפש תרופה למחלות לב וסכרת. מתגוררת ברמת גן, בת 85

"כשאני הולכת ברחוב אנשים מזהים אותי בתור אחות. במשך 30 שנה הייתי אחות וטיפלתי בהרבה חולי סכרת, לכולם היה את הטלפון שלי בבית. היה קשר נורא טוב עם כולם. ב-2000 יצאתי לגמלאות, אבל אחד הרופאים ביקש ממני שאמשיך לעבוד איתו. פעמיים בשבוע אני לוקחת חלק במחקר עם אנשים חולי לב וחולי סכרת שמחפשים תרופה כדי להוריד את רמת החלבון בשתן. כשאני לא במחקר אני מנקה, תופרת, רוקמת, מטפלת בבעלי, עושה את כל הקניות. יש לי גינה מאוד גדולה ואני עושה הכל לבד, אין לי עוזרת" (צילום: ונסה לב ארי)

תלמה רוזנטל

פרופסור, מומחית לרפואה פנימית ויתר לחץ דם. מתגוררת בתל אביב, בשנות ה-80 לחייה

"אני בוגרת בית הספר לרפואה בירושלים, עבדתי עם פרופסור שיבא במחלקה פנימית ובסופו של דבר ניהלתי את המחלקה בפועל 26 שנים. אני עדיין מגיעה לעבוד בפקולטה לרפואה, עובדת עם סטודנטים על עבודות הגמר, מעבירה קורס על לחץ דם, נפגשת עם חברות תרופות וכותבת – כרגע כותבת על הגירה. אני לא יכולה בלי לפעול, זה חלק ממני, ברגע שאני מפסיקה לפעול זה כאילו שאני לא קיימת. עד ממש לא מזמן קיבלתי חולים, היו חולים שבאו אלי מחו"ל" (צילום: אלי נצר)

מרטה וינשטוק רוזין

פרופסור לפרמקולוגיה, כלת פרס ישראל לרפואה. מתגוררת בירושלים, בת 85

"אני עדיין עובדת באוניברסיטה העברית, עושה מחקר, אבל עכשיו זה מהבית. יש לי אסיסטנטים שאיתם אני עובדת, אני מלמדת אותם מה לעשות והם שולחים לי את התוצאות מרחוק. פרסמתי בזמן הקורונה שני מאמרים ועכשיו סיימתי לכתוב את השלישי, אני מעסיקה את עצמי כל הזמן. בנוסף אני חלק מהוועד המנהל של עמותת מלב"ב (עמותה המספקת מעטפת שירותים – רגשיים ופיזיים - עבור חולי דמנציה ואלצהיימר), בעלי, פרופ' ארנולד רוזין, היה ראש העמותה ולפני שנפטר ביקש ממני לא לאפשר לעשייה הזאת להפסיק" (צילום משפחתי)

משה רווח

יו"ר קבוצת מכבי שירותי בריאות. מתגורר בתל אביב, בן 80

"אני מאמין גדול בפעילות גופנית וב-Wellbeing אז אני שוחה הרבה ומתעמל. יש לי שלוש בנות ותשעה נכדים, אך התקופה הזו מאוד מקשה על הקשר איתם. כמה שאני לא מדבר עם הנכדים והילדים שלי בווטסאפ ובווידיאו, זה לא כמו להיפגש. האמת היא שאת מרבית הזמן שלי אני מקדיש לסוגיות שקשורות למכבי שירותי בריאות - קריאה, חשיבה וקידום. אני מאמין שבינה מלאכותית תתפוס תפקידים משמעותיים במקצועות רבים בעולם הרפואה ותשנה את תפקודם של אנשי מקצוע, ואני מאמין מאוד ברפואה במרחב הביתי והקהילתי" (צילום: גיל שהין)

מוסא יודעים

פרופסור למדעי המוח ומפתח התרופה אזילקט לטיפול בפרקינסון, בעל חברת תרופות ביוקנעם. מתגורר בנשר, בן 80

"הגעתי לישראל ב-1977 מאוניברסיטת אוקספורד והקמתי את המחלקה לפרמקולוגיה בבית הספר לרפואה בטכניון. זה היה אחד האירועים המשמעותיים בחיי, לצד פיתוח התרופה אזילקט עם חברת טבע. בחברה שאני עומד בראשה יש אנשים נפלאים ואנחנו עובדים כרגיל גם בתקופה זו, אנחנו מרגישים בטוחים כי אנחנו לא הרבה אנשים. אני מבשל כמעט כל יום אחרי העבודה, וזה הפך לתחביב שלי. אני מבשל אוכל פרסי, איטלקי, סיני והודי" (צילום: קובי קלמנוביץ, ויקיפדיה)

רוחמה מרטון

פסיכיאטרית, מקימת ארגון "רופאים לזכויות אדם". מתגוררת בתל אביב, בת 83

"אני עושה היום את מה שעשיתי כל הזמן. המקצוע שלי הוא פסיכיאטרית-פסיכותרפיסטית, ואני עוסקת בזה קצת. אנשים רוצים את דעתי, חברתי, עצתי, לפעמים תרופותיי. אני גם כותבת ממואר פוליטי, את תולדות 'רופאים לזכויות אדם' שהקמתי לפני 33 שנים, ואני גננית - אני מטפחת את גינתי היפיפייה. בשירות הצבאי שלי במבצע קדש הייתי עם הגדוד שלי בסיני והבנתי שכל השנים שיקרו לי עם כל מיני אגדות לא נכונות. בסופו של דבר עפתי מהצבא וזה היה אחד האירועים הראשונים בדרכי הפמיניסטית לעתיד" (צילום: גבריאלה ניהאוז, ויקיפדיה)

ריינה אביטבול

מתנדבת בבית החולים שערי צדק. מתגוררת בירושלים, בת 92

"כשנגיף הקורונה פרץ, קיבלתי הוראה מפורשת ממנהלת בית המרקחת בשערי צדק שבו אני מתנדבת להישאר בבית על אף שרציתי להמשיך ולהתנדב. מטרתם הייתה לשמור עליי מפני הידבקות ועל כך אני מודה להם, אבל אני מאוד נהנית לבוא ולעבוד בבית החולים כי אני מרגישה שאני תורמת ונאהבת. אירוע הדלקת המשואה ממשיך לרדוף אותי באוטובוס, בשוק, בכל מקום. בעיקר אומרים לי שאני הגאווה של יוצאי מרוקו. האמת שהפכתי לסבתא של המדינה ואין לי בעיה, כי אני אוהבת אדם וכיף לי לחבק ולנשק כל אדם" (צילום: אנני אביטבול)




חנה קזז

פילנתרופית, מנהלת קרן קזז דלאל. מתגוררת באור יהודה, בת 80

חנה קזז עלתה לישראל מעיראק ב-1951 במסגרת עליית הנוער וחיה תחילה בקיבוץ כברי. בהמשך עברה לתל אביב ועבדה בחברת החשמל ובחברות אחרות. מגיל צעיר התנדבה במסגרות שונות ועבדה עם משפחות במצוקה.
במה את עוסקת היום?
"היום אני עוסקת בניהול קרן קזז דלאל. הקרן מחלקת מלגות לסטודנטים כל שנה, ובנוסף, מחלקת מענקים לקשישים ולבעלי צרכים מיוחדים תושבי אור יהודה. לפני כשנתיים סייענו להקים את מרכז קזז לצעירים באור יהודה (על שם בעלי המנוח, יחזקאל קזז). המרכז מלווה צעירים בני 20-40 בתחומים מגוונים כגון השכלה, דיור, כלכלה, חברה, משפחה ועוד. אני גם חברה בוועד המנהל של מורשת יהדות בבל שמטרתו להנציח ולתעד את מורשת יהדות עיראק וגזברית בהתנדבות בעמותת אור זהב, עמותה לקשיש באור יהודה".
ספרי על אירוע משמעותי בחייך.
"הביקור בגרמניה כחלק ממשלחת עם בעלי, שהיה היוזם של קשרים בין גרמניה לאור יהודה. כשביקרתי במחנה ההשמדה ברגן בלזן בכיתי ולא עמדתי בתחושות שהציפו אותי. אני לא רציתי בכלל להיכנס לגרמניה, לא סלחתי לעם הגרמני על מה שעשו ליהודים ותחושת הזעזוע ליוותה אותי בביקור, שהתרחש ב-1966, לא הרבה שנים אחרי השואה".
איך הקורונה שינתה את חייך?
"לפני הקורונה היתה לי שגרה שמילאה אותי מאוד. הקפדתי לעשות ספורט ולשחות בכפר המכבייה, וגם שיחקתי ברידג' ונפגשתי עם חברים. בגלל הקורונה, התחביבים הופסקו".

(צילום: רוזי בן עמי)

מארי נחמיאס

אם אומנה. מתגוררת בעפולה, בת 94

"נולדתי בטוניס ועליתי לישראל ב-1950. נולדו לי שמונה ילדים ושניים מהם נפטרו מסרטן. מהילדים נולדו לי 24 נכדים, 61 נינים ושבעה בני נינים. אני מבשלת ואופנה, מכינה לילדים שקיות ומביאה להם לדלת, גם בימי הקורונה. הרגע המשמעותי בחיים שלי היה כשהבן שלי שאול החלים מהפציעה במלחמה והביא לבית את ילדת האומנה הראשונה שלי. אני עושה מצוות עד היום הזה, אנחנו צריכים לעשות כולנו יד אחת, לעזור אחד לשני. כולנו אחים" (צילום: אורי לנג)

יהודה אייל פישר (פולדו)

איש עדות ושחקן פטאנק מתגורר בתל מונד. בן 83

"נולדתי מחדש כשעליתי ארצה והגעתי לקיבוץ מרחביה. שם זרקתי את כל עברי כילד בשואה, עם פחד מתמיד ובלי לדעת איפה אבא ואמא. במרחביה התחילה ילדותי הראשונה הנורמלית. עד הקורונה הרציתי בבית הספר "משואה", שם אני מדבר עם ילדים בכיתה ט'-י' על ילדותי הצעירה ועל התפתחות חיי מהרגע שהגעתי לארץ. אני חושב שנוער העתיד הוא נוער מדהים ולא מספיק מדברים איתו היום, כשמדברים איתו מתחילים להבין כמה הוא חכם, רוצה להשתתף ולתרום" (צילום: אילן שיסגל)

דפנה אלון

רקדנית, מתנדבת ומלמדת מתמטיקה. מתגוררת ברמת השרון, בת 81

"אני רוקדת, אני שוחה ואני מלמדת. עד ממש לא מזמן רקדתי פלמנקו אבל בגלל כאב ברגל הפסקתי. ברמת השרון יש פרויקט בן דורי שמשלב ילדים בכיתה י' שרוקדים עם מבוגרים, אנחנו מופיעים כל שנה, ואני גם מלמדת ילדים שאין להם כסף למורים פרטיים ומצליחה להחדיר לילדים את אהבת המתמטיקה. בזמן האחרון אני לומדת ערבית. אני אישה שכולה, בעלי היה טייס שנהרג לפני 42 שנים ואני חלק מפורום המשפחות השכולות, שדרכו אני נפגשת עם נשים פלסטיניות" (צילום: איריס דותן כץ)

שולה וויספר

משוררת ושחקנית, מתנדבת בבית חולים. מתגוררת בבני ברק, בת 85

"אני בן אדם שאוהב לעשות המון המון דברים. מה לעשות?", אומרת שולה וויספר. לכן אחרי שנים של עבודה במשרד החוץ ועבודה כמזכירה במוסדות חינוך היא התחילה להתנדב עם ילדים בעמותת על"ה, "ובמקביל כתבתי שירים וסיפורים קצרים ולמדתי ליצנות רפואית. אני יודעת הכל - ג'גלינג, מטפחות צבעוניות ולספר בדיחות. בדיחות זה המקצועות שלי, אז התחלתי להנחות סדנאות צחוק. בנוסף לזה יש לי מאסטר ברייקי, הילינג. זה לפעמים לוקח כמה פגישות אבל אז הכאב עובר. היום אני גם מתנדבת בבית החולים מעייני הישועה" (צילום משפחתי)

רות דיין

פעילה חברתית ומייסדת בית האופנה משכית. מתגוררת בתל אביב, בת 103

"ירשתי מההורים שלי את הרצון לעסוק בדו קיום, או כמו שאני קוראת לזה - קיום בארץ אחת. אמא שלי הייתה גננת אנגליה בגן ילדים ערבי. הבנתי שכדי להצליח לחיות יחד צריך להכיר אחד את השני, ללמוד ולהבין את הסיפור של כל עם. כל חיי עסקתי בתחום הזה, במהלך השנים הצטרפתי לברית בני שם והקמתי תוכניות בבתי ספר לחיבור בין המגזרים. הכי חשוב זה להכיר את כל שכבות האוכלוסייה - ספרדים, אשכנזים, ערבים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. רק מתוך ההיכרות רמת הגזענות תרד ויהיה אפשר לחיות יחד" (צילום: משה שי Flash 90)

צדיק עמרן

מתנדב במוקד לזכויות בריאותיות לאזרחים ותיקים. מתגורר בטבריה, בן 81

"תמיד אמרו לי שאיפה שישימו אותי אני אצליח ואעשה את הכי טוב. נולדתי בעיראק והגעתי לישראל ב-1951. למדתי מסגרות ותכנון חלקי מכונות. למעשה מאז הצבא אני בחיק הטבע, מודד מעיינות, מי תהום ואת הכינרת. זו עבודה מאוד מגוונת ואני לא מכיר משהו אחר. מאז שיצאתי לפנסיה אני מתנדב, מייעץ לאוכלוסיית הגיל השלישי לעמוד על הזכויות שלהם. אני חי בקהילה ומרגיש שאני צריך לתרום את החלק שלי. למדתי את זה מבית אבא ואמא" (צילום: יעל סגל בשן)

איזי (ישראל) כנען

הקים עמותה לקידום נערים מהעדה האתיופית ופועל למען חיילים משוחררים. מתגורר בראשון לציון, בן 83.5

"היום אני מנהל את העמותה של בית החייל המשוחרר ועמותה נוספת, 'יעלים', שמקיימת קורס טיס לנוער מהעדה האתיופית. אני גם מקיים בר ובת מצווה לילדים ממשפחות חד הוריות, כולל הטסתם בשמי ראשון לציון. בעבר שירתתי שלוש שנים בצבא האתיופי, כשמדינת ישראל היתה זקוקה למיצרי באב אל מנדב, שמובילים לים סוף, כשעל המיצרים שלטו מצד אחד אתיופיה ומצד שני ארצות ערב. חוץ מזה, שירתתי בעיראק כחצי שנה ואימנתי קצינים כורדים במרד נגד סדאם חוסיין" (צילום: מור מלקר)

רעיה שטראוס

פילנתרופית. מתגוררת בנהריה, בת 80

"כשמכרתי את המניות שלי בשטראוס הלכתי לעולם הפילנתרופי. אני תומכת בכמה עמותות גדולות: אחריי, בית השאנטי והשומר החדש. מה שהחלטתי לעשות זה להקפיץ את איכות החיים בגליל המערבי - הבנתי שאם לא נעשה מעשה הכל יתרכז במרכז ולא תהיה מדינה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך להבין שזה לא מובן מאליו שיש לנו מדינה, שאסור לנו להגיד 'לא טוב לי פה אז אני אלך לארץ אחרת'. הדורות הקודמים עמלו ושילמו בחייהם בשביל שתהיה לנו מדינה" (צילום משפחתי)

פרימה ברגינסקי

מייסדת מועדונים לקשיש. מתגוררת בקריית גת, בת 98

"מאז פרוץ המגיפה אני לא יוצאת. בערב מתקשרת אישתו של הבן שלי לקרוא לי משהו מעניין ואנו דנות על נושא הכתבה. לפעמים אני צופה באיזה סרט או עוזרת במטבח. החיים איבדו את הצבע ודי משעמם עכשיו. אבל אני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה. אני המייסדת של מועדון שפת האידיש "מאמי לושן" שבו הייתי המורה הראשונה ומייסדת מועדון "מפגש נעים", אותו הקמתי אצלי בסלון. בהתחלה היינו 30 איש ונכון להיום אנחנו מעל 250. אפילו זכינו לאולם גדול וחדש. העברתי במועדון הרצאות רבות, האחרונה שבהן על ז'בוטינסקי" (צילום: ז'ורניסט סווטלנה)

רחל שלקובסקי

יו"ר עמותת הצדקה "מתן בסתר – במבי". מתגוררת בירושלים, בת 81

"העמותה שלי, שמטפלת במשפחות במצוקה, התחילה כשבמלחמת יום כיפור, אחותי שגרה בשווייץ, שאלה מה היא יכולה לעשות בשביל לעזור. אמרתי לה שיש בארץ עוני מאוד גדול והצעתי לה להקים בשווייץ קבוצה שתאמץ משפחה או שתיים בישראל, ושלא יפסיקו לעזור להם גם אחרי המלחמה. זה באמת מה שהם עשו וזה מה שהעמותה עושה עד היום. זו טעות שאנשים חושבים שבגלל שהם מגיעים לגיל 80 הם יכולים לשבת בכורסה. אנחנו צריכים להעסיק את עצמנו, אפשר לעשות המון דברים בגיל הזה" (באדיבות שערי צדק)




קס גובזה תספהון ברוך

כהן, בן 88, מתגורר בבאר שבע

קס גובזה תספהון ברוך, אבא ל-11 ילדים, סבא ל-50 נכדים וסבא רבא ל-22 נינים – הוא כהן שעלה לישראל מאתיופיה בגיל 60, חלק מקהילת "בית ישראל" מצפון המדינה. "אני משרת את הקהילה בכל הנוגע לטקסים הדתיים", הוא מספר על עבודתו היומיומית. "גם בגילי המפולג אני עדיין פעיל. משתתף בטקסים בכל התחומים. אני עוסק בגישור: אנשים באים לרחבה של בית התפילה ומנסים לפתור את הבעיות שלהם בדרכי שלום, ואני עוזר. אפילו עם הקורונה, אני לא מוותר, אני מאוד נאמן לאמונה שלי ולבורא עולם. כל עוד לא מגבילים אותי אני פעיל בלוויות, נישואים, בברכות שמזמינים אותי לברך במיוחד. בית הכנסת שלנו נקרא 'בית תפילה'. אני הולך לשם בכל יום ומעביר את המסר שלי – 'תשמרו את החוקים ואת התורה'".
איך נראה היום שלך?
"אני קם בבוקר והולך להתפלל. אחר כך חוזר הביתה ואוכל ארוחת בוקר, כי לפני התפילה לא נהוג לאכול ולשתות. יש אנשים שמגיעים מכל הארץ כדי לקבל ברכות או לשאול שאלות. יש טקסים שצריך להגיע אליהם, אז אני הולך. לפעמים אני גם יוצא להתאוורר, לטייל. אני מנסה להיות פעיל כל הזמן, לשמור על עצמי". 
תוכל לספר לי על רגע משמעותי בחיים שלך?
"הרגע המשמעותי ביותר עבורי היה הרגע שהסמיכו אותי. הרגע שבו נכנסתי לתחום של הכהונה. זו אחריות גדולה כי אבות אבותי היו כהנים. גם אבא שלי היה קס וגם סבא שלי היה קס. אני בן לשושלת כהנים. אנשים באתיופיה שמעו עליי מרחוק. יצא לי שם באתיופיה: 'הקס המחזיר' – הייתי מחזיר אנשים לדת ולמורשת. לימדתי אותם את מצוות התורה. עוד דבר משמעותי שאני זוכר זה העלייה לארץ, שהיתה ממש הגשמת חלום. אנחנו ידענו שנעלה אבל פתאום זה הגיע וזה היה רגע מכונן".
מה המשפט שאתה אומר הכי הרבה?
"אני תמיד אומר, 'שלא יהיה לכם מנתה לב'. זה אומר – שלא תהיה לכם אמונה כפולה, שלא יהיה לכם לב כפול. אי אפשר להיות גם פה וגם פה. צריך לשמור על הדת ועל המנהגים".

(צילום: ברהן גובזה)

הרב חיים דרוקמן

רב, מחנך ומנהיג ציוני-דתי. מתגורר במרכז שפירא, בן 88

"אם הייתי יכול להוסיף לי שעות לכדי יום כפול הייתי מודה על כך", אומר הרב דרוקמן, שלו 80 נכדים ו-83 נינים. "יום ממוצע שלי מתחיל בתפילה, אחרי זה אני קורא משהו ואז מתחילים כל מיני דברים שקשורים לעבודה בישיבה. אבל מאז הקורונה אני עושה הכל מהבית, העבודה שונה לחלוטין. עד כה השיעורים היו אצלי בבית ועכשיו בקורונה או שאני נותן שיעורים בזום או שאני נותן שיעורים בחוץ במרחב הפתוח. זה לא כמו שהיה עד עכשיו" (צילום: נועם רבקין פנטין, flash 90)

אסתר אדלסבורג

כותבת תזה בלימודי מקרא, מלמדת תנ"ך וחברה פעילה בקהילה הרפורמית. מתגוררת בירושלים, בת 83

"לפני 20 שנה סיימתי תואר שני בתנ''ך ללא עבודת תזה באוניברסיטת בר אילן. כל השנים לימדתי תנ"ך במסגרות שונות, בעיקר חוגים למבוגרים וכבר מספר שנים אני מלמדת חוג תנ"ך בקהילה שבה אני חברה, קהילת כל הנשמה בירושלים. לפני שנתיים החלטתי לחזור ללימודים והתחלתי לכתוב תזה בלימודי מקרא באוניברסיטה העברית, ובחודשים האחרונים סיימתי והגשתי את העבודה. הנושא הוא חורבן בית ראשון בגלות, שרלוונטי בכל תקופות משבר" (צילום: עודד מזור)

קייס טגבו איילה

כהן בקהילה האתיופית. מתגורר באשקלון, בן 81

"הרגע המכונן בחיי היה היום שבו זכיתי להקים בית כנסת באשקלון. בשנות ה-90 העירייה הקצתה לנו שטח לשם הקמת בית כנסת. הוחלט לקנות אוהל גדול עד שיימצא מימון לבניית בית הכנסת. התנאים לא היו קלים, לא היה ריצוף, האדמה היתה חשופה כמו בבתים של פעם. האוהל הזה שימש אותנו במשך חמש שנים, שלאחריהן נמצא המימון להקמת בית הכנסת. כמובן שהתהליך היה כרוך בהרבה ניסיונות והרבה מאבקים, אך אומרים 'להצלחה אבות רבים ורק הכישלון נשאר יתום'" (צילום: אדיסו איילה)

מרגלית זינאתי

"שומרת הגחלת היהודית בפקיעין". מתגוררת בפקיעין, בת 88

"לפני הקורונה הייתי קמה בשש בבוקר, יורדת לבית הכנסת, מנקה את העלים מהחצר ומכינה אותו למבקרים. אחר כך נהגתי לבקר במרכז יום לקשיש במעלות. בדרך כלל בצהריים אני יושבת ופוגשת את המבקרים שבאים למוזיאון ולבית שלי. אני מברכת אותם ומלמדת אותם פתגמים בערבית. אנשים מאוד אוהבים לפגוש אותי ואני אוהבת כשהם באים אליי. אני מחכה להם שיגיעו. אני רוצה שיהודים יבואו לא רק לבקר אלא גם לגור כאן. לא לפחד! לא ממחלה ולא משום דבר" (צילום: דורית ריטבו, בית זינאתי)




אביגדור קפלן

מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, מתגורר ברעננה. בן 81

"אני מנכ"ל משרד העבודה והרווחה והשירותים החברתיים מינואר 2017. אני מקבל הרבה כבוד מהאנשים סביבי, שנהנים מהניסיון שאני מביא. כשאתה מגיע עם ניסיון מדיסציפלינות שונות למשרד ממשלתי, אנשים צמאים לידע שאתה יכול להביא ומעריכים את זה. אני זקן המנכ"לים אי פעם במשרדי ממשלה ואני בצלילות מלאה. אבל יש אנשים שאינם ויש מקום וצורך לעשייה עצומה עבור אנשים מוחלשים מכל חלקי החברה".
איך היום שלך נראה?
"אני קם בחמש בבוקר, בשש וחצי יוצא לירושלים. עד בערך שש בערב אני בפגישות ודיונים אסטרטגיים של המשרד. בתקופות שלא היתה קורונה היינו גם מבקרים בכל המסגרות של המשרד. היום יש המון ישיבות בזום וגם ישיבות פרונטליות למרות הסיכון. בתקופה הזו אני עובד גם בסופי השבוע".
קפלן עבד שנים בתעשייה האווירית והיה מנכ"ל שירותי בריאות כללית, והיתה לו גם תקופה בסקטור הפרטי. "חשוב לי לציין את הלימודים, כולל הדוקטורט שעשיתי בגיל 70 במדעי הבריאות", הוא אומר. "למדתי תארים בכלכלה וסטטיסטיקה ותואר שני בתעשייה וניהול אבל האוניברסיטה האמיתית שלי הייתה בתעשייה האווירית. שם למדתי איך לנהל ואיך להבין מערכות מורכבות".
מה המוטו שלך? 
"לפשט דברים מסובכים ולא לסבך דברים פשוטים. הישראלים לא יודעים לפרק דברים מסובכים, ומנגד לוקחים דברים פשוטים ומסבכים אותם עד כלות. מצד שני, אנחנו מעולים בלאלתר".

(צילום: מארק ניימן, לע"מ)

שלמה הלל

נשיא המועצה לשימור אתרי מורשת. מתגורר ברעננה, בן 97

"הייתי ח"כ, שר, יו"ר הכנסת, שגריר, בבחירות האחרונות הייתי במקום ה-120 ברשימת העבודה-גשר. אבל הדבר שאני הכי גאה בו זה ההעפלה, בעיקר ההבאה של יהודים מארצות האסלאם. הייתי בסוריה, בלבנון, באיראן, בעיראק, ניהלתי מו"מ עם ראש ממשלת עיראק להוצאת היהודים. למחרת חתימת ההסכם התפרסם בניו יורק טיימס שזו תהיה ההגירה האווירית הגדולה ביותר בהיסטוריה, יותר מ-100 אלף איש. מה שעשינו בהתיישבות ובביטחון – גם עמים אחרים עשו. אבל ההעפלה זה דבר ייחודי" (צילום: גילי יערי, Flash 90)

סמירה חורי

פעילה פמיניסטית, ממקימות ארגון הנשים "אלנהדה אלנסאאיה" ("התעוררות נשית"). מתגוררת בנצרת, בת 91

"את הארגון שלנו הקמנו ב-1948. רצינו להעיר את הנשים - במקום שיהיו רק בבתים, שילמדו את הזכויות שלהן בעבודה, בלימודים, בנישואים ובגירושים. לימדנו קרוא וכתוב, הכשרנו נשים לכל מיני עבודות, אפילו הקמנו מפעל קטן לתפירה. בהמשך התרחבנו לישובים נוספים. ב-1949 פגשנו נשים יהודיות עם מטרות דומות והפכנו לארגון הערבי-יהודי הראשון בארץ, ועד שנת 1971 הוא התרחב והפך ל'תנועת נשים דמוקרטיות בישראל'. היום אני כותבת ספר על פעילות התנועה וממשיכה להשתתף בפעילות שלה בנצרת" (צילום: חאולה חורי)

ראובן מרחב

פעיל חברתי וחבר מועצת המנהלים של ועידת התביעות למען העם היהודי. מתגורר בירושלים, בן 84

"הייתה לי זכות גדולה להיוולד לאנשים שהצליחו לצאת מגרמניה. מגיל תשע הייתי מאוד ממוקד בנושא השואה, ניסיתי להבין איך זה קרה ומה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב, ולמדתי שצריך להכיר ולהבין את האחר. אני בא מהתרבות הגרמנית, זו שפת האם שלי, אבל אבא שלי היה רופא והדלת שלו הייתה פתוחה בפני כולם, מה שתרם להיכרות האישית שלי עם מגוון של אנשים מרקעים שונים. בבגרותי למדתי לימודי המזרח ושפות, כי הבנתי שאנחנו צריכים ללמוד את השכנים שלנו ולהסתדר איתם" (צילום: אלישע אבן טוב, ויקיפדיה)

תופיק כנאענה

פעיל במפלגה הקומוניסטית. מתגורר בעראבה, בן 83

"אחי, סלים, דרבן אותי להצטרף למפלגה הקומוניסטית כשהייתי בן 13. בסוף הוא עזב והפך לאחד הפלאחים הכי מפורסמים בכפר, כי הוא נשאר לעבוד ממש עד השנה שעברה, כשהיה בן 90. אני המשכתי במפלגה ועד היום אני כותב מאמרים לעיתון שלה, 'אל איתיחד'. כתבתי גם את הזכרונות שלי. יש פתגם ערבי שאומר, 'אתה לא צריך להאמין לזקן כשבני הגיל שלו מתו, כי אין מי שיאמת את מה שהוא אומר'. לספר שלי קוראים 'זכרונות של זקן שבני הדור שלו עוד חיים'. זה משחק מילים בהפוך על הפוך" (צילום: עבד אלקאדר כנאענה)

ציונה כהן

מקימת ראש הנקרה ופעילה בקיבוץ. בת 90

"רקדתי ביום שהקימו את הקיבוץ, אין דבר שאני יותר אוהבת מהחיים בקיבוץ. לא סתם אני גרה בראש הנקרה יותר מ-72 שנים - מההקמה, דרך התגייסות לעבודה בחינוך וגיוס חברות להצטרף אליי. ילדתי כאן חמישה ילדים ונולדו לי 11 נכדים ושישה נינים. הדבר שהכי עושה לי טוב הוא חיי החברה כאן, אני אוהבת את החברותא ואוהבת לתרום, לעזור. את התקציבים שאני מקבלת מהקיבוץ כפנסיונרית, למשל, ביקשתי שיתרמו למי שצריך. אני עושה הכל כדי שיהיה טוב לאחרים, ואז טוב גם לי" (צילום: שרית עוזיאלי)

שייח' חסן חריב גדיר אבו פתחי

פעיל למען יישוב סכסוכים במגזר הבדואי בפרט ובצפון הארץ בכלל. מתגורר בביר אל-מכסור, בן 87

"אני עוסק בהשכנת שלום, עובד באופן יום יומי על מנת ליישב את הסכסוכים הקטנים והגדולים בכפרים ובישובים. אני עושה את זה בהתנדבות והילדים והנכדים שלי לוקחים אותי לכל מקום ברכבים הפרטיים, על חשבונם. לפעמים המשטרה מערבת אותי במקרים דחופים של רצח על מנת לקיים הודנה בין הצדדים ולהרגיע את הרוחות. אני מרגיש שאני בשליחות האל למנוע מריבות ולעזור לאנשים לחיות בשקט ובשלום במגזר ובמדינה. אני תמיד אומר, 'החי יותר טוב מהמת, ומי שסולח זה יותר טוב מהכל'" (צילום: נג'וא פתחי חריב)

חרות טקלה לגסה

פעילה חברתית, בעברה אסירת ציון. מתגוררת בחדרה, בת 82

"ב-1986 נתפסתי באתיופיה עם קבוצה של יהודים שניסו לעלות לארץ ונכנסתי לכלא באדיס אבבה. עברתי עינויים קשים, מכות בראש יחד עם האמירה 'נהרוס את הראש היהודי שלך'. הייתי בטוחה שלא אזכור כלום, אבל אני זוכרת את הגעגועים ואת הפחד שלא אראה את ילדיי ושלא אהיה חלק משמעותי בחינוך שלהם. השתחררתי ב-1988, ורק אז פגשתי אותם שוב. עם כל מה שעברתי, אם הייתי צריכה לעשות זאת שוב, הייתי עושה. התגייסתי לפעול למען עלייה לישראל, כי כל היהודים צריכים לזכור: זה המקום שלנו" (צילום: מסקי טקלה)

איזי ריימונד

פעיל בקבוצת התיאטרון "גלג"ל - גאווה ללא גיל" ובקבוצת "קשת הזהב" להומואים בגיל השלישי. מתגורר בתל אביב, בן 83

"נולדתי בבומביי וב-1950 עליתי לישראל. אחי הבכור, שהיה עדיין בהודו, כתב לי 'איזי, בוא לבקר אותנו'. רק כשהגעתי לשם הבנתי שהוא רוצה לשדך אותי למישהי, ואמרתי לו, 'תראה, אני לא נוטה לכיוון בנות'. מבומביי עברתי ללונדון, חייתי שם כמעט 40 שנים לפני שעליתי שוב לישראל, ואני חושב שרק שם הבנתי באמת שאני גיי. פגשתי שם בחור אנגלי שהיה בן זוג שלי במשך שלוש שנים, לא האמנתי שיהיה לי דבר כזה. נשארנו חברים אחרי שנפרדנו. הוא אפילו בא לבקר אותי בארץ כמה פעמים" (צילום: עדי יקותיאלי)

אמל נסראלדין

מייסד ויו"ר "יד לבנים הדרוזים" ומנהל המכינה הקדם צבאית לדרוזים. מתגורר בדליית אל כרמל, בן 93

"היו לי שישה ילדים. שניים מהם נפלו במלחמות ישראל, איבדתי במלחמה גם נכד, ואני רוצה לדבר על חוק הלאום. כשהוא נכתב אמרתי לבנימין נתניהו שאני בעד רק אם לא ישכחו את הדרוזים, ובסוף - בגלל פוליטיקה - החוק מתעלם מאיתנו, וכואב לי על זה. אנחנו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, בנינו מדינה ביחד, נלחמנו למענה. לכן העיסוק שלי היום הוא לנהל את שותפות הגורל של העם היהודי והדרוזי, דרך שני הארגונים שאני פועל בהם בהתנדבות. מדי יום נוסע לכפרים לבקר משפחות שכולות" (צילום: סטודיו אמל דיגיטל)

מרים כהן

עיוורת מלידה בתפקוד מלא. מתגוררת בחולון, בת 82

"אני רוצה להעביר מסר חשוב לא רק לעיוורים, לאנשים בכלל: שאף פעם לא יאמרו 'קשה לי, לא טוב לי'. צריך לקבל הכל באהבה, ואני לא אומרת את זה משום שאני דתייה, אמרתי את זה עוד לפני שחזרתי בתשובה. מה זה יעזור לקטר. אנשים לא אוהבים לשמוע אותך אומרת, 'אוי, אין לי, מה יהיה'. אני תמיד אומרת - השמח הוא השמח בחלקו. אם הייתי רוצה לקטר, חבל על הזמן, אני יכולה מהבוקר עד הערב. אבל אני לא עושה את זה" (צילום: אבי בוחבוט)